הוא דקר אותו 59 דקירות. דקירה אחת לא הספיקה לרוצח. גם לא שתיים. גם לא עשרים ושתיים. חמישים ותשע דקירות. בלב, בראש, בריאות, בגפיים. וגם זה לא הספיק לו. לאחר שרצח אותו, הוא שפך בנזין על גופתו והצית אותה, עד שלא ניתן היה לזהותה במשך זמן מה. כל החושך הזה לא התחולל במהלך טבח 7 באוקטובר, ואפילו לא על רקע לאומני. למרות שעדיין איננו יודעים את כל פרטי האירוע, אנחנו יודעים די והותר: מלאך המוות אינו נמצא רק מעבר לגדר. הוא מתהלך גם בינינו. הנרצח הוא יואב גלבוע. ילד מתוק וחייכן, ששירת איתי ביחידת עוקץ בשנות התשעים. כבר במהלך השירות הצבאי היה ניכר שהרעש הפנימי שליווה אותו היה חזק מהממוצע. אין לי ספק שכבר אז היה לו היכרות עמוקה עם סבל ועם כאב. לאחר השחרור שמרנו, יואב ואני, על קשר במינונים משתנים. בשנים האחרונות הוא עבר תקופה קשה מאוד. הוא הגיע לעוד ועוד מסגרות גמילה, אבל בדיעבד היה ברור שמשהו עמוק בתוכו כבר ויתר. לאורך השנים עשיתי אינספור ניסיונות לעזור לו, כולל ליווי שלו לכפר גמילה בתאילנד. זו הייתה נסיעה רוויית צחוקים, ואפילו הייתה תקופה של כמה חודשים שבה היה נקי. בכל פעם היה נדמה שאולי הפעם זה יצליח. בסופו של דבר גם אני ניתקתי איתו קשר. לא כי הפסקתי לאהוב אותו, אלא כי הרגשתי שאני כבר לא מצליח להועיל לו. זו הייתה אחת ההחלטות הכואבות שקיבלתי. ראיתי איך ההתמכרות מכרסמת בו. איך לאט־לאט הוא מאבד כמעט כל עוגן בחיים. בסוף נשאר כמעט לבדו, במעמד של הומלס שקוף, מוקף בצבועים מהסוג שמגיעים לירושלים שחומותיה נפרצים. גם אמא שלו, שולי, נאלצה בשלב מסוים להתרחק. היא ביקשה ממני שלא ארגיש אכזבה אישית. היא אמרה לי שקרה ליואב מה שהיה צריך לקרות, שלא נשארה עוד דרך לעזור לו, ושהוא ירד לעולם הזה כדי לעבור את התיקון שלו. היה בדברים שלה משהו שלם. אבל משפט אחד שלה שרף אותי. היא אמרה שאם יואב היה מת ממנת יתר, היא הייתה יודעת להכיל את זה. אבל עכשיו, אחרי המוות המזעזע שעבר, המחשבות על מה שעבר עליו ברגעיו האחרונים לא יניחו לה לעולם.