הכל מתחיל בהערה תמימה על שמלה פרחונית שגילה אלמגור-אגמון ("לא לשכוח את האגמון!", היא מזהירה) לבשה למפגש עם חברים. נתקלתי בתמונה משם והחמאתי לה על השמלה. "יש עליה סיפור", היא מתלהבת. "הלכתי עם הגר בתי היקרה לשוק של בגדים ומוצרים מיישובי העוטף, ראיתי את השמלה וקניתי אותה בלי למדוד. ביקשתי שיגידו את המחיר הכי גבוה שאפשר, זאת הייתה תרומה, מבחינתי. אפילו לא חשבתי ללבוש אותה, אבל בבית הסתכלתי עליה שוב וחשבתי לעצמי: יפה היא בעיניי!" את לא מרבה ללבוש שמלות כאלה. "לי לא אכפת באיזה צבע הבגד שאני לובשת, העיקר שיהיה שחור. שחור זה צבע מושלם. הכי צבעוני שיש. אולי אני אוהבת אותו כי הוא מרזה". אבל את לא זקוקה לצבע מרזה. "אני תמיד מרגישה שמנה או מלאה מדי. כבר שנים שאני לא מה ששקלתי בסרט 'מצור', 45 קילו. הגוף משחק איתך משחקים ככל שאת מתבגרת, ועם כל שנה שעוברת קשה יותר לרזות". את עדיין נחשבת לאחת הנשים היפות ביותר בישראל, גילה. "אני לא מבינה על מה אנשים מדברים ולא רואה את מה שהם רואים. אתה השתגעת? אני בת 87. היופי הולך ונעלם, אין לי אשליות בקשר לזה". הוא לא נעלם, הוא רק משתנה. "אומרים שאישה יפה מתה פעמיים, אבל היופי שלי היה לי לרועץ הרבה שנים. בעיקר בחיי המקצועיים, שהיו הכי חשובים לי. אני נאבקתי שנים שייקחו אותי ברצינות. זה היה מאבק בלתי פוסק. כשכתבתי לעצמי את התפקיד ב'מצור', הקרדיט היה 'על פי רעיון של גילה אלמגור', כי חשבתי שלא יאמינו שאני באמת כתבתי, או שיגידו: גם כן זאת, עפה על עצמה". היית תמיד הילדה הכי יפה בגן? "על מה אתה מדבר? אמא שלי אף פעם לא אמרה לי שאני יפה. אפילו לא פעם אחת. כשאמרו לה שאני יפה היא אמרה: עוד לא ראיתם את ורדה, אחותי מנישואיה השניים. כשנהייתי נערה לא נתתי יותר לאיש לספר אותי ולגעת לי בשיער והתחלתי להיראות בסדר, אני חושבת. פתאום הופיעו המחזרים. כדורגלן מאוד מפורסם התחיל להסתובב מתחת לבית שלי בפתח תקווה. בן למשפחה מאוד מיוחסת הזמין אותי לצאת איתו. התחלתי לבוא ל'כסית' בתור החברה של גורליצקי (אילי, לימים בעלה הראשון, י.פ). היו שם כל מיני חטייארים, משוררים מסטולים מפורסמים או כאלה שרוצים להיות מפורסמים". "מישהו אמר לי: 'את חייבת להצטלם. תסתכלי מסביב, אין פה בחורה יפה ממך'. היה נראה שהוא מטריד אותי, אבל הסכמתי להצטלם בתנאי שמישהו יעמוד בצד וישמור עליי. ובאמת אחר כך קיבלתי הזמנה להצטלם לפרסומת. לסיגריות אסקוט. ואז באו פרסומות למרגרינה, למכונת כביסה ומה לא. מהר מאוד הבנתי שאפשר להתפרנס מזה. היו אז רק מעט דוגמניות, ואני אמרתי לפרסומאים: 'חבר'ה, אני גם שחקנית, אני מביעה דברים, שלמו לי כפול'. אין לתאר את החוצפה שהייתה לי". "בכסף קניתי מכונית קטנה שלא נהגתי בה יום אחד, עוד לא היה לי רישיון אפילו. הפרסומות הגיעו לקולנוע לפני הסרטים שלי, ופתאום נהייתי נורא מפורסמת. ואז גם נהייתי בלונדינית לכמה זמן, לפי דרישת הבמאי מניו יורק, היי קיילוס, שביים אותי ב'בת הגנבים' של אנווי בקאמרי ואמר לי: 'בובל'ה, אני רוצה אותך בבלונד פלטינה ובלי חזייה'. הוא לא הסכים לשמוע על פאה, אז צבעתי את השיער ולא לבשתי חזייה על הבמה, כי בימים ההם, מה שהבמאי אמר נחשב קדוש".