וואי, חתונמי זה הריאליטי הכי מדכא ביקום. איך זה נחשב בידור, לעזאזל? מדביקים זכוכית מגדלת על כל מה שמפריע לאנשים להיות מאושרים ודואגים לנסיבות מלחיצות במיוחד כדי למנף את זה עם סטרואידים. כמובן אם אתם נועה ואריאל, או יותר טוב אפילו - ויקי ועומר, אתם יכולים להיות רק מופתעים לטובה. אבל מה אם אתם סופי ודור, וההתחלה שלכם מושלמת מכל הבחינות? כי אפילו כשההתחלה מושלמת, הפחדים צפים ואנשים בורחים כשהכל מאיים להתחרבש. אין על התחלות גן עדן. השיחות, הצחוקים, השקט, הנשיקה, המגע. הכל מהמם ומואר. מרוב סינוור, זה מתנהג כמו צילום שרוף. בצילום שרוף פחות רואים פגמים, מה גם שהאדם המאוהב גם מסטול ומאולחש רוב הזמן. כלום לא כואב, דבר לא מעצבן - לא צריך שינה, לא צריך אוכל, המוזיקה מעולה, אפילו האנשים ברחוב שבדרך כלל זוממים לדרוס אותך, חמודים וחייכנים. חבל שבשלב מסוים המציאות חודרת את הסימום, ואז עולים הפחדים, אחריהם הספקות, ובעקבותם פורצים כמו גייזר של מי ביוב מצחינים, כל הדפוסים שהתקבעו בנטישה הראשונה השניה והשלישית שחווית, וחרבו דרבו. זה המבחן הראשון, ולרוב נופלים בו. סך הכל הגיוני - יש לך את כל הסיבות הכי טובות לברוח בנזק מינימלי ואף לא סיבה אחת להמר את הלב המסכן שלך על הלא נודע. וכל בריחה נראית אחרת.