פרק חדש בעושים תנ"ך, והפעם: המשך ישיר לסיפורו המטלטל של יפתח הגלעדי - אבל מזווית אחרת לא רק עוד סיפור מלחמה, מנהיגות או טרגדיה אישית הנובעת מנדר שנאמר בפזיזות, אלא מסע אל אחד הרעיונות המרכזיים ביותר במקרא: כוחה של המילה. מה היה כוחה של מילה בעולם העתיק? איך ניתן לדמיין עולם בו למילים לא היה רק תפקיד תקשורתי אלא כוח, ממשי או מאגי, לעצב את המציאות? איך ייתכן שמילה אחת קובעת חיים ומוות? מה מלמד אותנו מבחן ה"שיבולת" המפורסם בסיפור יפתח על זהות, שפה וכוח? מה אפשר ללמוד מכך על העולם העתיק?בהמשך נצלול לעולמן של הברכות, הקללות, השבועות, הנדרים והבריתות במקרא. מה ההבדל בין ברכה לקללה? מדוע בני העולם הקדום האמינו שלמילים יש כוח לפעול בעולם גם שנים ודורות אחרי שנאמרו? מה המשמעות החברתית, המשפטית והדתית של המילה? כיצד התנ"ך מציג שוב ושוב את עוצמת הדיבור - החל מבריאת העולם (ויאמר אלוהים יהי אור...), דרך הברכות והקללות בגן עדן, ועד לנדרים ולשבועות שמלווים את סיפורי המקרא כולו. האם מילים רק מתארות את המציאות, או שהן יוצרות אותה מבחינת אנשי העולם הקדום? לבסוף נחזור לכמה מהסיפורים המוכרים ביותר במקרא: הברכה הגנובה של יעקב, זעקתו המרה של עשיו, מעמד הברכות והקללות בהר עיבל, ובריתות שנכרתות בין בני אדם, עמים ואלוהים. האם ואיך אפשר לבטל ברכה שכבר נאמרה? האם קללה יכולה לעבור מאדם לאדם? ומה מלמדים אותנו כל הסיפורים הללו על חברה שבה לדיבור יש משקל ממשי, מחייב ולעיתים בלתי הפיך? האזנה ונדירה נעימות,