הכל פזור בשטח הקטן הזה, שמייצר בקלות את הכמות הגדולה ביותר של דמעות למטר מרובע שישראל מסוגלת לייצר, ואנחנו נודדים בין המיצגים האלה בחיפוש לא ברור אחרי משהו. לוקח לי זמן, אבל בסוף נדמה לי שאני מבין מה זה הדבר הזה: אנחנו מנסים לתפוס, פעם אחת, לרגע אחד, את הבלתי נתפס. ואולי בכלל צריך יהיה לשים בצד את כל אופרציית ההנצחה הזו, ולקיים כאן, בדיוק כאן, עוד מסיבה אחת ענקית. הכי ענקית שהייתה. רק כדי להוכיח לעצמנו ולהם, מעבר לחומה ועמוק באדמה, שהמוות לא ניצח