שְׁנֵה. זו כנראה אחת הפקודות השנואות על כל טירון. משמעותה ברורה ממש כשם שהיא כואבת. אתה נדרש לבצע שוב את אותה פעולה שביצעת זה עתה. הקפת מבנה, קפיצות במקום או סתם טרטור לילי – זה לא משנה. העניין הוא החזרתיות. טיב הביצוע הקודם לא נספר. עושים את אותו הדבר פשוט כי ככה אמרו.והאמת היא שיש לא מעט הגיון בפקודה הזו. היא מבהירה היררכיה, מחדדת משמעת, ומחשלת כשנדרש. אבל כשלא מיישמים אותה במידתיות, היא מתבררת כחרב פיפיות. היא עשויה להחליש, לעורר ספקות, לפתח אנטיגוניזם. הכל שאלה של מידה, כמו כל דבר בחיים בעצם. ערב התמרון הקרקעי בלבנון, מדינת ישראל מוכרחה להיזהר בדיוק מאותה תופעה. עליה להימנע מתחושת שְׁנֵה מוגזמת בקרב לוחמיה ואזרחיה. ומה שעלול לעשות זאת הוא עוד הסדר מדיני נטול חזון בסוף המערכה. כזה שיחזיר אותנו בעוד שנתיים לאותה נקודה.הסיפור כאן אינו ההשפעה האפשרית על היקף ההתייצבות למילואים. אנחנו תמיד נגיע. זה גם מה שמקל את מחיר הטעות של הסכם בעייתי. הסיפור הוא הבטחת מציאות שפויה לילדינו. לכן, רגע לפני, חשוב להזכיר – הפעם זה צריך להיות אחרת. כי תמרון הוא אמצעי בלבד. המשימה היא הגנה על יישובי הצפון. הסיסמא הזו היתה חרוטה על כל מוצב בימי רצועת הביטחון – מדלעת ועד בופור. והיא רלוונטית גם היום.1 צפייה בגלריה